<h1>מעשה הגאונים סימן פ"ד</h1>
<h2>דף כז:</h2>
וששאלתם הא דאמור רבנן היה קרוב ונתרחק כשר שהיה רחוק בשעת שנודע לו אותה עדות ונתקרב ואחר כך נתרחק והיה לו תחילתו וסופו בכשרות, אבל היה קרוב בשעת שנודע לו אותו עדות אעפ"י שנתרחק פסול, או דילמא לא, לא שנא הכי ולא שנא הכי כשר, אי נמי דראובן היה קרוב לשמעון ורחוק לבניו והיה שמעון מצוה את בתו בפני ראובן או שנודע לראובן עדות שצריך (ו)[ל]העיד לבן שמעון לאחר מיתת שמעון. כך הראונו מן השמים דווקא שהיה רחוק בשעת שהעיד או בשעת שחתם על השטר, ואם לאחר שהעיד ושחתם נתקרב פסול אם חזר ונתרחק כשר דתניא [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה וכו'. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר, מהא יש מהן שיש להן תקנה על ידי אחרים ויש מהן שאין להן תקנה. באיזה צד היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא או פקח ונתחרש פסולין ואעפ"י שיודעין לכוין עדותן פסולין דקאמרינן שלח ליה [ר]ב אבא לר' יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא ניסתמא ונסתמא פסול ואעג"ב דשמואל מכשיר דקאמרי' ושמואל אמר כשר אי אפשר דלא מיכוון (מרינואני) [מצרנאה] לית הילכתא כשמואל [אבל] גלימא לית מהימן ורב ששת אמר אפילו גלימא אי אפשר דלא קא מיכוין מידת ארכו ומידת רחבו ולית הילכתא כר' ששת אבל נסכא לא מהימן ור' פפא אמר אפי' נסכא אי אפשר דלא מיכוין מידת משקלו, ולית הילכתא כר' פפא דקא מותבינן תיובתא היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פיתח ונסתמא פיקח ונתחרש שפוי ונשתפה פסול תיובתא דכולהו תיובתא, וכיון דאיתותב דשמואל (בר) [וד]רב ששת ורב פפא (אבל) לא שנא קרקע ולא שנא גלימא ולא שנא נסכא לית מהימן, והילכתא כי דשלח ליה רב [א]בא לר' יוסף בר חמא. והיכא דחתם שטרא ולבסוף נעשה גזלן לא מיבעיא איהו פסול דפסול לאסהודי על ההוא חתימות ידיה אלא אפילו מתיא תרי סהדי כשירי ומסהיד' על ההוא חתימות ידיה לא אפשר ופסול ההוא שטרא. ואע"ג דההוא חתים מן קמיה דליהוו גזלן, מאי טעמא (ו)השתא הוא דקא מקיימא חתימות דההוא גזלן בבית דינא [אבל אם הוחזק כתב ידו בבית דינא] אע"ג דנעשה גזלן כיון דמן קמיה הכי חתם על הדין שטרא ומקיים בבי דינא מן כך, אתחזק בבית [דין] דאיקימיא להון סהדותא, דקאמרינן [שם קנ"ט ע"א] היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד אבל אחרים מעידין עליו, ומקשינן איהו לא מהימן אחריני מהימני לאסהודי עליה ואכשורי, ומפרקי' ומאי קושיא דילמא כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין. שמעינן מינה דגזלן לא איהו ולא אחרים מהימני לאסהודיה על חתימת ידיה, (דילמא) [אם לא] דמחזק' חתימות ידיה בבית דינא. והיכא דהוה ידע עליו בעידות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אע"ג דהוה ליה קרוב אתי ב[י] תרי מסהידין על חתימת ידיה ושפיר דמי אע"ג דלא הוחזק [כתב] ידו בבית דינא דקאמרינן [שם] היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד אבל אחרים מעידין עליו ומקשינן עלה איהו לא מהימן אחריני מהימני ומאי קושיא ודילמא הכי נמי כגון שהוחזק כתב ידו בבית דינא והא אמר ר' יוסף בר מניומי אמר ר' נחמן אע"ג [שלא] (ש)הוחזק כתב ידו בבית דין, שמעינן מינה דרחוק ונתקרב ואעפ"י שלא הוחזק כתב ידו בבית דין באין שנים ומעידין עליו וכשר ופיתח ונסתמא פקח ונתחרש כי גזלן דלא אינון ולא אחירין מסהידין על חתימות ידיהון, ודילמא וודאי דהו[ח]זק ידו בבית דין לא דמי לרחוק ונתקרב דההוא שאני דקאמרי' [שם] מאי קושיא דילמא גזירת המלך הוא, דאי לא תימא הכי משה ואהרון (ד)לאו בני עדות הן אלא גזרת המלך שאני, הכא נמי גזירת המלך שאני, אלמא רחוק ונתקרב גזירת המלך הוא. וראובן הוה קרוב לשמעון ולגבי בן שמעון היה רחוק(ה) וציוה שמעון בפניו או שנודע לו לראובן עדות (שמיד) [שצריך] להעיד לבן שמעון כשר לבן שמעון מאי טעמ' דזוכה בעדות זו בן שמעון הוא ושמעון לא שייך הכא כלל, ולא דמי' זה לרחוק ונתקרב וחזר ונתרחק והתם זוכה מיתחייב וההוא קרוב גופיה איכא תחילתו וסופו בכשרות והא דקא זאכי בהדא עידות ומשום הכין כשר האי דשמעון להעיד לבן שמעון.
